גדילה לצילום
התחלתי להסתובב עם מצלמה בתיק בשנת 1982. כן זה לפני הרבה זמן, אפילו לא הספקתי להיוולד אז, אבל מצלמה בכיס כבר הייתה. פילם היה חסר, עלה הרבה ווהיה סיפור לפתח אותו. מזל שהתקדמנו מאז למצלמות דיגיטליות שמאפשרות לנו לצלם כמויות אינסופיות כמעט של חומרים. יש שישגידו שהחופש הזה בלחיצה על לחצן השאטר פגם ברצינות שהיינו מקדישים עבור כל פריים קודם. כשיש לך רק 20-30 תמונות בכל נגטיב, אתה הרבה יותר זהיר ומחושב עבור כל תמונה. היום? לוחצים על השאטר ונותנים למצלמה לצלם 5 לפני, 5 אחרי. אחר כך נבחר את המוצלחות במחשב.
שחור לבן או בצבע?
יש משהו במונוכרומטיות של גוונים (בין אם זה שחור לבן, או שני גוונים אחרים שמייצגים את הקיצונים הללו) שממשיכה להשאר רלוונטית גם כיום כשהמצלמות עשירות במליוני גוונים שונים. האילוץ של פעם נהפך לסגנון של היום. שחור לבן מוסיף אווירה ודרמטיות לפריים, כמו מטה קסמים , אם כי יש שיגידו שככל מטה קסמים – גם זה מוזיל את הסגנון. אני לא בטוח איפה אני עומד ביחס לזה. אני כן אודה שהיו לי תמונות שהיו מוכנות ללכת לפח (לסל המחזור הדיגיטלי) וכנסיון אחרון בעריכה הפכתי אותן למונוכורומטיות – את חלקן זה הציל מהגורל הנורא של סל המיחזור.
רגעים וזכרונות
אם יש תמורה עתיקה לצילום שנראה שתשאר איתנו לעד היא ערך התיעוד. הנצחה של רגע, של תחושה, של ווייב, של מיקום בזמן מסוים, בהתרחשות כלשהי. אנחנו גדלים, מתבגרים, מזדקנים, משתנים – צילום יכול לעזור לנו לנצור רגעים קטנים מנסיון החיים שלנו. אפילו הייתי אומר להזכיר לנו תחושות, אתם מכירים את זה שתמונה של עבר מעוררת בכם רגש? שנובע מהזכרון שלכם את המאורע? זה מעבר לניראות או לפיקסלים או מה בדיוק קיים בתמונה, זה נצירה של רגע שאתם חוויתם בדרך הייחודית לכם גם אם הייתם שותפים לרגע זה עם אחרים. כל אחד חווה אותו באופן הייחודי לו.
אז מה בעצם הפואנטה?
ובכן, הפואנטה היא שאני יכול ליצור עוד ועוד סיפורים שכאלו, שמתארים, מראים ונותנים להרגיש קצת יותר מימי הצילום שלי, מסגנונות הצילום שלי. למעשה מעבר לגלרית העבודות הרגילה של צלם (שאותה אפשר לראות כאן) אני יכול לצקת כאן סיפורי לקוחות הרבה יותר מעמיקים ומעוררי רושם עבור קהל העוקבים שלי, שביום מן הימים גם יהפכו ללקוחות.
